מוות נחשב בעייני רבים מאיתנו כמשהוא קשה, מפחיד, לא רצוי, מאיים, משהוא שכדאי לדחות, כואב ורובנו נמנעים מלדבר עליו.
כאשר ידוע שמוות הוא חלק בלתי נפרד מהחיים, מרגע שנולדנו ידוע לנו שנמות, אנחנו חשופים למקרי מוות כמעט בכל יום, בחדשות, בעיתון במדור מודעות האבל וכו’, למרות כל אלה אנחנו בוחרים להתרחק מלדבר על הנושא, לרובנו זה הוא נושא קשה לשיחה, מנקודת מבט טבעית או הוליסטית מוות הוא חלק ממעגל החיים.
במעגל חיינו אנו מציינים בטקסים שונים נקודות חשובות במעגל החיים כמו לידה, בגרות, זיווג וכדומה ועולות התהיות
את לידתנו אנו חוגגים,את התבגרותינו אנו חוגגים, את הזווג לבין זוגנו אנו חוגגים,
ואת הפרידה מהעולם הזה אין אנו חוגגים, את סיכום פרק החיים, את סגירת המעגל, את נקודת הסיום.
אף אחד מאיתנו לא באמת יודע מתי רגע הפרידה וזו אחת הסיבות לקושי לחגוג ארוע כשאין אנו יודעים מתי יתרחש, אך ישנם מקרים שבהם יש סברה לגבי מועד המוות או הבנה כי מועד המוות קרב, במחלות קשות כאשר הגוף מגיע למצב של קושי תפקודי או כשל מערכתי, כאשר לגוף יש קושי להתמודד או להתגבר על נזקים שהתרחשו בגוף, במצבים אלו כאשר לאדם כלו כוחות הריפוי הפנימיים ולמערכת הבריאות אין יותר כלים לעזור לגוף, זו הזדמנות בה אדם, משפחתו וקהילתו יכולים להתכונן לתהליך הפרידה ולהכין עצמם לקראת המוות.
בשלב הזה בו אדם מבין או מתבשר כי המוות קרוב, ישנם הרבה מאוד פונקציות לא פשוטות שנכנסות לתהליך ומשפיעות עליו,
כוח הרצון של האדם הוא מרכיב מאוד רלוונטי ליכולת השימוש בכוחות הריפוי של עצמו על מנת להאריך את שהותו, למרות הפגיעה הפיזית בגוף.
אנחנו מכירים סיפורים רבים ומקרים שלפי הסטטיסטיקה והספרות הרופא מבין מהידע שרכש כי הזמן שנותר לאדם לחיות הוא כך וכך זמן והאדם שורד הרבה יותר מהערכה זו או להיפך הסטטיסטיקה של המחלה ארוכה יותר מכוחות הנפש והריפוי של האדם ואין בכוחו לשרוד עוד.
ישנם דילמות גדולות ורבות סביב חוסר הידע לגבי העיתוי של הסוף,
אחת הידיעות המקלות, הם היכולת לקבל את הרגע, בכל רגע, ולהבין שבכל רגע מת בנו משהוא ובכל רגע נולד משהוא חדש, שהיקום עצמו הוא תנועה גדולה אחת שלא נגמרת, חיים ומוות בכל רגע כל הזמן.
ההבנה הזו אולי מקלה על ההיגיון שלנו שאין התחלה דיחוטומית וגם לא סיום דיחוטומי.
ההבנה שיש רצף אין סופי יכולה לעזור גם למטופלים שעומדים בפני פרידה וגם למשפחותהן להתמודד ברגעי קושי, המבוכה והבלבול.
היכולת לדבר על המוות הקרב, לשתף בחששות, בפחדים, בקושי, בשאלות, בבקשות, בתובנות, בהכנות יכולה בסופו של דבר להקל על כל המתמודדים בסיטואציה, האדם, המשפחה הקרובים והמטפלים.
בשנים האחרונות פועלים בתחום זה מטפלים רוחניים, נחספתי לספרות על דולות לקראת המוות ונחספתי לפרוייקט מיוחד מאוד בשם שירת השבט.
שירת השבט הוא מערך לליוי היקרים לנו בשלב האחרון של חייהם, שירת השבט מאפשרת הזדמנות לעטוף את האדם והמשפחה בתמיכה ואהבה בשלב שבו לסקטור הרפואי, למשפחה ולאדם יש הבנה שהגוף לא ממש יכול לשרוד את התקופה הקרובה ויש הזדמנות לציין את פרק החיים לפני סיומו, שירת השבט מארגנת ארועי פרידה.
כמו תהליכים רבים שבהם אנו פותחים או סוגרים מעגל בעזרת טקסים, ארועים כמו סיום בית ספר, סיום לימודים באוניברסיטה, סיום שנה, סגירת מעגלים בטקסיות מקלה על המעבר לשלב הבא, שירת השבט עוזרת בבנית הטקס לסגירת מעגל ככלי עזר עבור האדם היקר, משפחתו מטפליו, חבריו וקהילתו.
חשוב ומעניין לשמוע ולבדוק מה בעצם תהליך של פרידה מודעת גורם לאדם היקר לנו, איך הוא גורם לו להרגיש? איך זה לדעת שאדם נפרד מתוך ידיעה, חגיגה, מסיבה, אהבה, השלמה?
איך זה להפרד מתוך הבנה, קבלה?
האם מוות באמת צריך להיות מפחיד?
האם באמת לא נכון או לא כדאי לדבר עליו?
האם באמת כדאי לדחות אותו ?
האם באמת הוא רע ?
האם אפשר לקבל אותו באהבה? ולציין אותו בשירה?
אסנת שר מטפלת אנטגרטיבית ברפואה סינית וטרילותרפיה, מומחית באונקולוגיה ומצבים רגשיים, אחות מוסמכת, מנחת קבוצות, מאסטאר רייקי ומרצה בבית ספר לאחיות www.osnatsher.co.i
